פני יהושע על כתובות מ״ט

מהדורה: פני יהושע, וורשא תרכ"א

« פני יהושע על כתובות מ״ח ע״ב פני יהושע על כתובות נ׳ ע״א »

1 וְאֵימָא: הֵיכָא דְּהָדְרָא לְבֵי נָשָׁא — הָדְרָא לְמִילְּתָא קַמַּיְיתָא? אָמַר רָבָא: הָהוּא כְּבָר פַּסְקַהּ תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,

2 דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא מוּצֵאת מִכְּלַל אָב וּמוּצֵאת מִכְּלַל בַּעַל!

3 אֶלָּא, הֲרֵי שֶׁמָּסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ שֶׁמָּסְרוּ שְׁלוּחֵי הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל, וְנִתְאַרְמְלָה בַּדֶּרֶךְ אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, הֵיאַךְ אֲנִי קוֹרֵא בָּהּ: בֵּית אָבִיהָ שֶׁל זוֹ, אוֹ בֵּית בַּעְלָהּ שֶׁל זוֹ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כֵּיוָן שֶׁיָּצְאָה שָׁעָה אַחַת מֵרְשׁוּת הָאָב — שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר.

4 אָמַר רַב פָּפָּא אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַבָּא עַל נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה — אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁתְּהֵא נַעֲרָה בְּתוּלָה מְאוֹרָסָה, וְהִיא בְּבֵית אָבִיהָ. בִּשְׁלָמָא ״נַעֲרָה״ — וְלֹא בּוֹגֶרֶת, ״בְּתוּלָה״ — וְלֹא בְּעוּלָה, ״מְאוֹרָסָה״ — וְלֹא נְשׂוּאָה. ״בְּבֵית אָבִיהָ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי מָסַר הָאָב לִשְׁלוּחֵי הַבַּעַל?!

5 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה — הַבָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה בְּחֶנֶק. נִכְנְסָה לִרְשׁוּת הַבַּעַל בְּעָלְמָא שְׁמַע מִינַּהּ.

6 מַתְנִי׳ הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ. זֶה מִדְרָשׁ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה לִפְנֵי חֲכָמִים בַּכֶּרֶם בְּיַבְנֶה: הַבָּנִים יִירְשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ. מָה הַבָּנִים אֵינָן יוֹרְשִׁין אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת הָאָב — אַף הַבָּנוֹת אֵין נִיזּוֹנוֹת אֶלָּא לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן.

7 גְּמָ׳ בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ הוּא דְּאֵינוֹ חַיָּיב, הָא בִּמְזוֹנוֹת בְּנוֹ — חַיָּיב. בִּתּוֹ נָמֵי: חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא. מַנִּי מַתְנִיתִין? לָא רַבִּי מֵאִיר, לָא רַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא.

8 דְּתַנְיָא: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת, קַל וְחוֹמֶר לַבָּנִים — דְּעָסְקִי בַּתּוֹרָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִצְוָה לָזוּן אֶת הַבָּנִים, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנוֹת — מִשּׁוּם זִילוּתָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: חוֹבָה לָזוּן אֶת הַבָּנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן, אֲבָל בְּחַיֵּי אֲבִיהֶן — אֵלּוּ וָאֵלּוּ אֵינָן נִיזּוֹנִין.

9 מַנִּי מַתְנִיתִין? אִי רַבִּי מֵאִיר הָא אָמַר בָּנִים מִצְוָה?! אִי רַבִּי יְהוּדָה, הָא אָמַר בָּנִים נָמֵי מִצְוָה! אִי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, אֲפִילּוּ מִצְוָה נָמֵי לֵיכָּא!

10 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר, אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה, אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא.

11 אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר וְהָכִי קָאָמַר: הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, וְהוּא הַדִּין לִבְנוֹ. הָא מִצְוָה בְּבִתּוֹ אִיכָּא, קַל וָחוֹמֶר לַבָּנִים. וְהַאי דְּקָתָנֵי בִּתּוֹ — הָא קָא מַשְׁמַע לַן:

12 דַּאֲפִילּוּ בִּתּוֹ, חוֹבָה הוּא דְּלֵיכָּא, הָא מִצְוָה אִיכָּא.

13 וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה, וְהָכִי קָאָמַר: הָאָב אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, וְכׇל שֶׁכֵּן לִבְנוֹ. הָא מִצְוָה בִּבְנוֹ אִיכָּא, וְקַל וָחוֹמֶר לַבָּנוֹת. וְהָא דְּקָתָנֵי בִּתּוֹ — הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ בִּתּוֹ חוֹבָה לֵיכָּא.

14 וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא, וְהָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת בִּתּוֹ, וְהוּא הַדִּין לִבְנוֹ. וְהוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ מִצְוָה נָמֵי לֵיכָּא, וְאַיְּידֵי דְּבָנוֹת לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶן חוֹבָה, תְּנָא נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב.

15 אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה בַּר חֲנִינָא: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא אָדָם זָן אֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנוֹתָיו כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ אוֹ אֵין הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ? תָּא שְׁמַע: כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה אֲמַר לְהוּ: יָארוּד יָלְדָה, וְאַבְּנֵי מָתָא שָׁדְיָא?!

16 כִּי הֲוָה אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לְהוּ: כְּפוֹ לֵיהּ אֲסִיתָא בְּצִבּוּרָא, וְלֵיקוּם וְלֵימָא: עוֹרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ וְהָהוּא גַּבְרָא לָא בָּעֵי בְּנֵיהּ?! וְעוֹרְבָא בָּעֵי בְּנֵיהּ? וְהָכְתִיב: ״לִבְנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ״! לָא קַשְׁיָא, הָא בְּחִיוָּרֵי, הָא בְּאוּכָּמֵי.

17 כִּי הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: נִיחָא לָךְ דְּמִיתַּזְנִי בְּנָיךְ מִצְּדָקָה?

18 וְלָא אֲמַרַן, אֶלָּא דְּלָא אֲמִיד, אֲבָל אֲמִיד — כָּפֵינַן לֵיהּ עַל כֻּרְחֵיהּ. כִּי הָא דְּרָבָא כַּפְיֵיהּ לְרַב נָתָן בַּר אַמֵּי וְאַפֵּיק מִינֵּיהּ אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי לִצְדָקָה.

19 אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְבָנָיו — הוּא וְאִשְׁתּוֹ נִזּוֹנִים מֵהֶם.

20 מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ, אַלְמְנָתוֹ נִזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו, הוּא וְאִשְׁתּוֹ מִיבַּעְיָא?!

21 דִּשְׁלַח רָבִין בְּאִיגַּרְתֵּיהּ: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ אַלְמָנָה וּבַת — אַלְמְנָתוֹ נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. נִישֵּׂאת הַבַּת — אַלְמְנָתוֹ נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו.

22 מֵתָה הַבַּת, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: עַל יָדִי הָיָה מַעֲשֶׂה, וְאָמְרוּ: אַלְמְנָתוֹ נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסָיו. הוּא וְאִשְׁתּוֹ מִיבַּעְיָא?!

23 מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּלֵיכָּא דְּטָרַח, אֲבָל הָכָא — נִטְרַח לְדִידֵיהּ וּלְדִידַהּ, קָא מַשְׁמַע לַן.

24 אִיבַּעְיָא לְהוּ: הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ אוֹ לֵית הִלְכְתָא כְּווֹתֵיהּ? תָּא שְׁמַע: דְּרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווֹ קָיְימִי, אֲתָא הָהוּא גַּבְרָא גְּחֵין וְנַשְּׁקֵיהּ לְרַבִּי יוֹנָתָן אַכַּרְעֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ: כּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו הוּא,

פירוש פני יהושע על כתובות מ״ט

1 בגמרא ואימא היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא. לפמ"ש בסמוך א"ש טובא דקושית המקשה דוקא אמאי דסליק קאי דנהי דלענין נכנסה לחופה ולא נבעלה שפיר ילפינן מהאי קרא גופא דמאורסה ולא נשואה ועיקר קרא לא אתא אלא לאורויי דלא הדרא למילתא קמייתא מדכתיב מאורסה ולא כתיב ארוסה משא"כ לענין מסר האב דלא ילפינן מהאי קרא כלל אלא מלזנות בית אביה דכתיב במוציא ש"ר וא"כ פשטא דקרא משמע איפכא דהכל תלוי בבית אביה ממש וא"כ אימא דהיכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא וכן נראה להדיא מל' רש"י ומ"ש דאמתניתין קאי היינו משום דלמאי דס"ד עכשיו דכולהו זכייה דמתניתין שהבעל זוכה משעת מסירה לא ידעינן אלא מהאי קרא דלזנות בית אביה דגלי קרא דבמסירה יצאה מרשות האב וא"כ מקשה דאימא דהדרא למילתא קמייתא דמיקרי בית אביה וממילא דהאב זוכה בכל הזכיות שיש לו בה וע"ז משני שפיר דילפינן מהפרת נדרים דלא הדרא וממילא דה"ה לכולהו ואף ע"ג דממונא מאיסורא לא ילפינן כבר כתבתי לעיל דף ל"ט בל' התוספות בד"ה הואיל ונשואין וכו' דגילוי מילתא בעלמא הוא דלא מיקרי בית אביה כנ"ל ודו"ק. כל זה כתבתי לשיטת רש"י אבל לשיטת הרשב"ם שהביאו התוספות לעיל בדף מ"ה בד"ה אמר רבא ולפמ"ש שם ליישב שיטתו בסוגיא דהכא ע"כ צריך לפרש קושית הגמרא דהכא ואימא הדרא למילתא קמייתא לענין נכנסה לחופה ולא נבעלה כמ"ש התוס' כאן ודוק היטב:

2 בתוס' ואימא ה"מ וכו' ונראה לר"י וכו' ואע"ג דהיכא דנבעלה קים לן דלא הדרא משום דאישתני גופא עכ"ל. מ"ש דקים לן דלא הדרא ע"כ לאו לענין חנק וסקילה דעסיקנא ביה לסברת המקשה קאי דא"כ לא הוי צריכי לפרש משום דאישתני גופא דבלא"ה הא בהדיא כתיב בתולה ולא בעולה אע"כ דכוונתם דאפי' בלא"ה בכל מילי קים לן דלא הדרא לרשות אביה היכא שכבר נבעלה מבעלה וע"ז כתבו דהיינו משום דאישתני גופא כנ"ל בכוונתם. אבל באמת קשיא לי לפי שיטתם אף לפי המסקנא דפסקא תנא דבי ר"י מקרא דונדר אלמנה ומנ"ל לאוקמי האי קרא דאפילו נכנסה לחופה לא הדרא למילתא קמייתא דלמא לעולם דהדרא וקרא דונדר אלמנה היינו לאשמעינן היכא דנבעלה מבעלה ונתארמלה או נתגרשה דלא הדרא דמסברא ודאי לא הוה ידעינן דלא הדרא משום דאישתני גופא דהא לענין נדרים לא כתיב בתולה ולקושטא דמילתא היכא דנבעלה מאחר האב מיפר אע"ג דאישתני גופא ויש ליישב וצ"ע ודו"ק:

3 רש"י בד"ה אלא הרי שמסר וכו' וזו שנדרה בדרך וכו' ולמדך שלא תקרא לה בית אביה אלא בית אישה עכ"ל. לכאורה משמע מל' רש"י דע"י מסירה לשלוחים נקראת לגמרי בית אישה לפי זה דברי רש"י סותרין מ"ש לעיל גבי תיובתא דכולהו דדוקא לירושתה לחוד היא ברשות הבעל ולא לענין הפרת נדרים כמ"ש להדיא בד"ה שמואל אמר ויש ליישב מ"ש כאן דנקראת בית אישה היינו לענין שלא נתרוקנה רשות לאב במיתת הבעל וכדמסיק רש"י להדיא ועוד דכיון דלרב ור' אסי ור' יוחנן ור' חנינא מהני מסירתה לכל לא חש כ"כ לדקדק בלישנא ובזה נתיישב קושית התוס' בד"ה האיך אני קורא ועיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל גם בד"ה ונדר אלמנה ע"ש:

4 במשנה האב אינו חייב במזונות בתו וכו' מדאורייתא פשיטא דאינו חייב דאע"ג דאמרינן ברפ"ק דקדושין אי אשמעינן מעשה ידיה משום דמיתזנא מיניה כבר כתבתי דהיינו משום דאורחא דמילתא הוא כמ"ש התוס' סוף פרק השולח אבל חיובא ליכא וע"כ איירי כגון שא"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך דאל"כ פשיטא דחייב לזונה מן התורה דלא גריעא מע"ע דכתיב כי טוב לו עמך כדאיתא לעיל אלא דלפ"ז יש לדקדק מאי דייקינן בגמרא במזונות בתו הוא דאינו חייב הא במזונות בנו חייב דלמא היא גופא אתי לאשמעינן דלא תימא דאורייתא חייב לזונה מדאיצטריך למיכתב קדושין לאביה ואיצטריך למיכתב מעשה ידיה לאביה וקס"ד דהיינו משום דמיתזנא מיניה ועוד דקס"ד דתקנו חכמים מזונות תחת מעשה ידיה כדאשכחן בבעל לאשתו דאיכא למ"ד הכי ויש ליישב:

5 בתוספות בד"ה הוא ואשתו וכו' ומיהו ביש נוחלין משמע כו' עכ"ל. התם ודאי איירי ממזונות דלאחר מיתה ובהכי נמי איירי כל השקלא וטריא דתוס' דשמעתין וכמו שכתב מהרש"א ז"ל אלא דבמ"ש דהכי מוכח מדמחלקין התוס' בין מקרקעי למטלטלי ומחיים אין לחלק בין מקרקעי למטלטלי. לא ידעתי למה דודאי אי לא הוי נמי מתנה כמכר אפ"ה פשיטא דאין גובין ממטלטלים המשועבדים שמכר או נתן וכן מ"ש המהרש"א ז"ל דאיירי ששעבדו האחין לא ידענא למה הוצרך לזה ולכאורה נראה כוונתו דאי בשיעבוד הבעל פשיטא דלא גביא במזונות דלאחר מיתה כיון דבעל המתנה מוקדם. וכמו שנראה מהשגת הראב"ד ז"ל בפ"ב מהל' אישות. אלא דאי אפשר לפרש כן דברי התוס' דהכא דהא מייתו מסוגיא דפ' י"נ דקאמר מתנת שכ"מ לא כ"ש. והתם איירי שנתן הבעל גופא במתנת שכ"מ. ובכה"ג גופא מדייקו התוספות דמתנת בריא לא מהני גבייה וכן משמע דכל השקלא וטריא דשמעתין איירי שנתן הבעל גופא במתנת בריא לענין מזונות דמחיים ובכה"ג קאמרי התוספות דמאחר אין ניזונין אפילו במזוני דלאחר מיתה ומה שהקשה הראב"ד דבעל המתנה מוקדם כבר יישבו ה"ה לנכון דהשעבוד דמזוני דלאחר מיתה חל משעת נשואין דמהאי שעתא אשתעבדו נכסי והנלע"ד בכוונת מהרש"א דמ"ש ששיעבדו היינו דמהאי שיעבוד נמי איירי ובא ליישב בזה הא דמייתי התוספות בסוף הדיבור מההיא דמכרו או משכנו דפרק מציאת אשה דאיירי ששיעבדו האחין כנ"ל ודו"ק:

6 קונטרס אחרון ע"ב תוספות בד"ה הוא ואשתו וכו' דקדק מהרש"א ז"ל מלשון התוספות דאיירי ששיעבדו האחים דאי בשיעבד הבעל פשיטא דלא גביא למזונות דלאחר מיתה וכן נראה השגת הראב"ד פ"ב מה' אישות ובאמת שיש לתמוה על סברתם דהא ודאי משעת נישואין חל שיעבוד נכסים לאלתר אף למזונות דלאחר מיתה וכ"כ הה"מ להדיא עד שנלענ"ד דברי הראב"ד ז"ל בתימא מיהו לקמן בפרק הנושא כתבתי ליישב דבריו קצת:

7 בא"ד משמע דממתנת בריא דאורייתא אינה ניזונת וכו' ואין לומר דממתנה דאורייתא נהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי עכ"ל. ויש לי לדקדק בדבריהם כיון דמשנה שלימה היא דאין גובין מזונות האשה ממשועבדים מפני תיקון העולם ולפ"ז ע"כ דכל השקלא וטריא דתוס' בזה הדיבור היינו דמספקא להו אי שייך נמי במתנת בריא תיקון העולם או לא והיינו ממש איבעיא דרבי אחדבוי בר אמי בפרק הניזקין שהביאו התוס' בסוף הדיבור דקמיבעיא ליה במתנה האיך ונהי שכתבו התוס' דדוקא לענין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין מיבעיא ליה אבל הכא אין לחלק היינו לאחר שהביאו ראיה מסוגיא דפ' יש נוחלין אבל מקמי דקים להו האי ראיה מספקא להו אי שייך האי איבעיא דמתנה היאך נמי הכא ולפ"ז קשה אכתי מאי ראיה מייתי מסוגיא דפרק יש נוחלין דנהי דמתנת בריא אלים טפי מירושה והו"ל משועבדים אכתי איכא לספוקי כדמעיקרא דלמא ממתנת בריא נמי גביא דשמא לא שייך מפני תיקון העולם במתנה כאיבעיא דרבי אחדבוי והא דבפרק יש נוחלין מקשה רבא לרב אדא בר אבא השתא מירושה דאורייתא גביא מתנת שכ"מ דרבנן לכ"ש ולא מקשה ממתנת בריא היינו משום דממתנת בריא לא מצי לאקשויי לר' אדא דשמא פשיטא ליה לר"א דממתנת בריא נמי לא גביא וה"ה במתנת שכ"מ אבל מירושה מקשה ליה בפשיטות מדידיה אדידיה דקאמר דמשום ירושה גביא וניזונת מנכסיו ומקשה ליה ממתנת שכ"מ משום דפשיטא ליה לרבא דמתנת שכ"מ מדרבנן לא עדיף מירושה כדאמרינן בעלמא שאני מתנת שכ"מ דכירושה שויוה רבנן ותיקון העולם נמי פשיטא דלא שייך ביה ובלא"ה ממקומו הוא מוכרע דמאי דקאמר השתא ירושה דאורייתא גביא דהתם לאו משום דגביא מן היורשים אלא משום דעיקר תנאי ב"ד במזונות דלאחר מיתה היינו על היורשים גופייהו אע"כ דמה"ט גופא קשיא ליה לרבא דמתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן ולא עדיף מיניה ואם כן לא מדייקו התוס' מידי ונלע"ד דודאי פשיטא להתוס' הכא דלהא מילתא לא שייך תיקון העולם במתנה כמו שאבאר בסמוך אלא דעיקר ספיקא דידהו כיון דבין לקוחות ובין יורשים ומקבלי מתנה נקראו משועבדים וא"כ היכא דמחלקינן בין יורשים ללקוחות מספקא להו אם נאמר דלא פלוג רבנן בין לקוחות למקבלי מתנה אפילו היכא דטעמא לחלק או נאמר דלא פלוג בין מתנה ליורשין וע"ז מייתי שפיר מפרק יש נוחלין וא"ש נמי מ"ש וא"ל דנהי דכ"ש לא הוי ה"ה מיהא הוי והיינו דלא פלוג בין יורשין למקבל מתנה וע"ז דחו שפיר ממלוה ע"פ דגבי מיורשים ולא ממקבלי מתנה והיינו ע"כ משום דלא פלוג רבנן בין לקוחות למקבלי מתנה כנ"ל ודו"ק ועיין בסמוך:

8 בא"ד וכן בהנזקין גבי אין נפרעין וכו' דוקא להא מילתא וכו' אבל הכא אין לחלק עכ"ל. ולא פירשו טעם הדבר. ולכאורה נראין הדברים קל וחומר דמה התם לענין משועבדים במקום בע"ח דליכא פסידא לב"ח דהאיכא ב"ח אפ"ה גבי ממקבל מתנה כיון דלא שייך ביה תיקון העולם כ"ש הכא לענין מזונות דאי אמרת דאין אלמנתו ניזונת ממקבל מתנה אית לה פסידא כ"ש דאית לן למימר דניזונת כיון דלא שייך במתנה תיקון העולם. ונ"ל ליישב בכוונת התוס' כיון דמעיקרא בתקנתא דמזונות לא רצו חכמים לתקן שתגבה ממשועבדים משום פסידא דלקוחות א"כ עשאוהו כמלוה ע"פ כדאמרינן התם להדיא בפ' הניזקין מעיקרא הכי איתקון כתובין הן אצל ב"ח ואין כתובין אצל משועבדים וא"כ כיון דכמלוה ע"פ היא ממילא לא גביא ממקבל מתנה משא"כ בההיא דאין נפרעים ממשועבדים במקום ב"ח לא שייך לומר כנ"ל ובזה א"ש מ"ש לעיל בסמוך ודו"ק:

9 בא"ד ולא מיבעיא נתן הוא אלא אפילו נתנו יתומים אף ע"פ שכבר משמת נשתעבדו הנכסים עכ"ל. לכאורה נראה מדבריהם אלו דשיעבוד דמזונות דלאחר מיתה אינו חל אלא משעת מיתה וכשיטת הראב"ד שהבאתי בתחילת הדיבור ולפ"ז צ"ל דמ"ש ולא מיבעיא נתן הוא היינו דמהנך לא גביא כיון שהן מוקדמים לשיעבוד וכמ"ש בתחילה בכוונת מהרש"א אבל כבר כתבתי דא"א לפרש כן כוונת התוס' ועוד דבתוס' לקמן בר"פ הנושא משמע להדיא דהא דאין גובין מזונות הבנות ממשועבדים מפני תיקון העולם היינו אפילו לענין מה ששיעבד האב אלמא דאי לאו מפני תיקון העולם הו"א דגביא מפני ששיעבוד הבנות חל משעת נשואין אע"פ שעדיין לא נולדו כ"ש למזון האלמנה והיינו כשיטת ה"ה שהבאתי ולפ"ז צריך לפרש כוונת התוס' דה"ק ולא מיבעיא נתן האב דבשעת מכירה אכתי לא מטי זמן החיוב שלה לענין שתהא יכולה לערער אלא לאחר מיתה חל שיעבוד למפרע אלא אפילו שיעבדו האחין דבשעת מכירה נשתעבדו לה הנכסים ממש בזמן חיוב אפ"ה לא גביא כן נראה לי ועיין בהגהות מרדכי ודו"ק:

« פני יהושע על כתובות מ״ח ע״ב פני יהושע על כתובות נ׳ ע״א »